לפני חודשים אחדים פרסמתי סיפור על שיר שנשמע כאילו הו מושר לבחורה, אבל למעשה הוא נכתב למדינה (מי היא אלה ומה קורה לה). הפעם אביא כלשונו את סיפור המרתק על שיר שנכתב, כביכול, על מדינה אבל בעצם כיוון לבחורה. זהו סיפורו של השיר ונצואלה כפי שסיפר עליו המחבר, דן אלמגור לד"ר אלי אשד.
הגירסה המלאה של הסיפור מאחורי הפזמון "ונצואלה".
מאת דן אלמגור
"איך נולד השיר "ונצואלה "?
כשנתבקשתי ע"י אפרים קישון ושמואל בונים לכתוב את כל פזמוני המחזמר 'אף מלה למורגנשטיין', לקומדיה שכתב אפרים קישון ל'בצל ירוק' ב-1959. היתה זו הפעם הראשונה ש'בצל ירוק' עמד להציג מחזמר, במקום ערב מערכונים ופזמונים במתכונת הלהקות הצבאיות. אני הצעיר נתבקשתי לבחור מלחין אחד מבין השניים – וילנסקי וארגוב. כמובן שהצעתי לחלק את השירים בין שניהם, וכך היה.
מורגנשטיין המסתורי לא מופיע בכלל במחזה, שעסק בחבורת סטודנטים לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים (שהיתה אז האוניברסיטה היחידה בארץ) המתכוננים בפחד לבחינה של פרופ' שולטהייס (טוב, קישון!) על דרום-אמריקה. השחקנים היו אז טופול, עודד קוטלר, ברקו, יונה עטרי, שמעון ישראלי ועוד. שמואל בונים היה הבמאי.
הרבה ארצות יש בדרום אמריקה ובמרכזה, וניתנה לי יד חופשית בבחירת השמות. לא הייתי חזק בגיאוגרפיה. אמנם למדתי אז בקמפוס בגבעת-רם, אבל למדתי בחוגים לספרות עברית ואנגלית. בכתות באנגלית משכה את תשומת לבי סטודנטית בשם אלה (שהחוג השני שלה היה ספרות ערבית). אבל לא הייתי בטוח שהיא מעוניינת בי במיוחד. לכן החלטתי להקדיש את השיר לונצואלה, ולחזור כמה פעמים על השם המוסיקלי הזה ("ונצו-אלה, ונצו-אלה"). אולי תבחין אז בקיומי. אילו הייתי מעוניין אז בסטודנטית בשם טינה, יתכן שהייתי כותב שיר על ארגנטינה.
אבל מה ידעתי אז על ונצואלה?
היום מגיע כל משוחרר-צבא שלישי מיד אחרי שחרורו לג'ונגלים של האמזונס או ונצואלה. אבל אז, בסוף שנות החמישים, אז לא ידענו על ונצואלה כלום. וב'אנציקלופדיה העברית' – שהיתה אז כבר בשנתה השמינית או העשירית – עדיין התחילו כל הערכים באות א'. פניתי לכל מיני אנציקלופדיות לועזיות וחיפשתי בערכים על ונצואלה בעיקר מלים ארוכות, אכזוטיות, מוסיקליות, הקשורות בג'ונגלים של דרום-אמריקה ובונצואלה,
ובהן חתמתי את רוב השורות בפזמון: אורינוקו, אמזונס, אנקונדה, קריפיטיו וכד'.
נישא על כנפי דמיוני ובורותי כתבתי אז: "נשוט על פני האורינוקו / המשתפך לאמזונס. / שם נחשי האנקונדה, / כשנים-עשר וחצי מטר. / עם שתי שיניים ארוכות. / מתים מזה? תוך שתי דקות".
הפזמון החוזר הראשון שכתבתי הזכיר אז ארצות אחרות באיזור (אחרי הכל: מדובר בבחינה בגיאוגרפיה!), אבל חזר שוב ושוב על הסיומת "אלה". משהו כמו:
"יש ארגנטינה וברזיל וניקרגואה,
יש אקוודור, הונדורס,
פרגוואיי ואורוגויי;
אלה, אלה, אלה, אלה
ונצאולה – אין דומה לה!"
כשהבאתי את הנוסח הראשון למלחין משה וילנסקי, הוא הציץ בפזמון החוזר והפתיע אותי בשאלה: "היא יפה, ה-אלה הזאת?"
הייתי המום. איך ניחש? מעולם לא הזכרתי בפניו את שמה.
אבל הוא חייך, והוסיף: "טוב, לא צריך כל כך הרבה פעמים להזכיר את שמה. יספיקו שלוש פעמים". וצימצם ל"ונצו-אלה, ונצו-אלה, ונצו-אלה אין דומה לה, אולה!"
אחרי שכתבתי עם וילנסקי (יליד ורשה, כמו אבי) את "שיר הפלאפל", הגיע תור קצב הקאליפסו, שהיה אז מאד באופנה. והשיר הפך מיד ללהיט גדול ברדיו. קולו העמוק של שמעון ישראלי ששר "פם-פראם-פם-פם" הצעיד את השיר בראש מצעד הפזמונים בשתי תחנות-הרדיו כשמונה חדשים.