נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ." כותב המשורר אהרון זאב (שחתם רק בשם "זאב") כשהיה מורה בבית החינוך של זרם העובדים, לקראת מצעד חנוכה.

שיר זה, מיוחד מכל שפע שירי החנוכה, בהיותו מתריס כנגד המסורת שעל פיה ארעו לישראל נסים שהצילו אותם מיד היוונים ואחרים. זאב אומר בדיוק את ההיפך: הוא מתאר את מעשי עם ישראל ותוצאותיהם, אז והיום, כחתירה עיקשת לעבר מטרה, ללא סיוע וללא נסים.

בתחילת השיר מתוארת הדרך הקשה (בלילות אפלים) והוא קורא לבני עם ישראל להצטרף למאמץ ולכמיהה המטרה המשותפת:

"וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר -

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!"

אחר כך הוא מבטיח להולכים בלילה דרך קשה ומאמצת:

"לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ."

ובסוף הוא מסביר את ההצלחה והגעה ליעד במאמץ העצום והבלתי מתפשר