בשנות החמישים ניהלה ששחקנית, אשת בוהמה תל אביבית, רומן סוער עם גבר נשוי. הגבר האהוב הבטיח לה שיעזוב את אשתו עבורה. אבל כשכבר עמד להיפרד מאשתו, נודע לו שאשתו בהריון והוא החליט לא לפרק את נישואיו. לאחר שנולד בנו הבכור החליט האיש להגר לארה"ב עם משפחתו.
כשנפרד מהמאהבת הבטיח לה בדמעות שישלח לה מכתבים מאמריקה עד שהילד יגדל והם יוכלו לממש את אהבתם.. השחקנית חיכתה וחיכתה, אבל מכתבים לא הגיעו. היא נותרה בודדה ולא אהבה שום גבר והוסיפה לקוות שהוא יחזור אליה.
עשרים שנה אחר כך, בתחילת שנות השבעים, ישבה בבית קפה ברחוב דיזנגוף והבחינה בחייל צעיר שנראה דומה מאוד לאהובה. היא הביטה בו במבט ממושך עד שניגש אליה ושאל אותה מדוע היא מתבוננת בו. היא סיפרה לו שהוא מאוד דומה לאדם שאהבה לפני עשרים שנה. לאחר שיחה התברר לה כי החייל הוא בנו של אהובה האובד. הוא סיפר לה על הטרגדיה שפקדה את משפחתו כאשר אביו נהרג בתאונת דרכים כשבוע לאחר שהגיע לארצות הברית.
האשה, שהית כבר חלק מפורסמת ושחקנית ידועה, הבינה, שאהובה לא שכח אותה ושהמכתבים להם ציפתה כלל לא נכתבו כי הוא כבר לא היה בחיים.
לימים פגשה האשה את חברתה הזמרת זמירה חן וסיפרה לא את הסיפור. זמירה חן מאוד התרגשה מהסיפור וכתבה את השיר "ים של דמעות", אותו הלחין שותפה ליצירה המוזיקאי רפי גבאי. מי שבצעה את השיר לראשונה היתה הזמרת הישראלית אווה פרנסיס (ששמה האמיתי היה שריתה אלפסי) אך השיר לא זכה להשמעות ברדיו (האזינו בסרטון לביצוע של אווה פרנסיס)