את הטיול המזמר "ימי בנימינה -בעקבות חייו ושירתו של אהוד מנור" אני אוהב לפתוח בשיר "ללכת שבי אחרייך". זהו שיר שנכתב כדי להשרות תקווה, ובמהלך המאמרון תבינו את משמעות הכותרת.
לפני 50 שנה, בשנת 1974, מדינת ישראל היתה במצב רוח עגום. לאחר מלחמת יום הכיפורים והאובדן, הרגישה המלחינה, נורית הירש\ כלת פרס ישראל, שהיא מוכרחה לכתוב איזו מנגינה מעודדת שמשרה תקווה, כדי לעודד את העם. היא התחילה לזמזם לעצמה מנגינה והגיעה אל סוף הבית הראשון. לידידי עופר גביש היא סיפרה: "היגעתי לסוף הבית ונעצרתי. לאן אני הולכת מפה? מה אני עושה עכשיו? הבית נגמר בצלילים נמוכים ומכאן צריך רק לעלות". ואז הבזיק בראשה רעיון. להשרות תקווה? "התקווה"!