בית הקברות של המושבה הוא מקום נסתר וקסום שלא רבים מבקרים בו. המצבות הישנות, וחלקן המחודשות, מספרות סיפור על חיים קשים של חלוצים נחושים שנאחזו בקרקע עד מוות, ממש כך.
בביקור שערכתי במקום לאחרונה סקרנה אותי מצבה גדולה עליה נכתב כי תחתיה קבורים אב ובנו, מנחם וחיים גרבובסקי.
תחקיר שערכתי העלה סיפור מרתק על משפחת חלוצים עשוייה ללא חת ואת תקצירו של הסיפור אביא היום בפניכם.
חיים גרבובסקי, בנו של חלוץ מראש פינה ששמו היה מנחם גרבובסקי, נשא בראש פינה את רבקה פינשטיין והשנים חיפשו מקום לבנות בו את ביתם ומשפחתם. עשר שנים נעו בארץ כפועלים ביבנאל, מגדל ונתניה, עד שהתפנה משק במושבה משמר הירדן אחרי שכל בני המשפחה שגרה פה מתו מקדחת. את הזוג גרבובסקי הדבר לא הרתיע ונולדו להם בת, ציפורה, ושלושה בנים: אהרון, מנחם וכרמי. בימים עבדה המשפחה כולה במשק ובלילות עסקו בשמירה על רכושם. החיים לא היו קלים: קדחת, כנופיות פורעים ערבים ומהומות דמים, וכל זה מבלי שהמושבה זכתה לסיוע מהממסד היהודי בארץ. בשלב מסוים הופסק הסיוע הרפואי מ"הדסה" עקב חוב כספי, וגם המים שזרמו בשפע בירדן, סופקו בצמצום למושבה כי משאבת המים חובלה שוב ושוב על ידי החקלאים הסורים מעבר לירדן, והמים הגיעו למושבה בדליים לאחר שנשאבו והובלו בעליה על גבי חמורים.
יום אחד יצאו חיים גרבובסקי ובנו מנחם על גבי עגלה לשאוב מים בירדן. באחד מעיקולי הדרך הותקפו על ידי ערבים מהמארב בירי. חיים האב נפגע מארבעה כדורים והספיק לדחוף את בנו מנחם מהעגלה ולצעוק לו שיברח למושבה. הוא עצמו ניסה, בעודו פצוע, להסתער על התוקפים והצליח לחטוף רובה מידי אחד מהם ולשבור אותו על כתפו של התוקף. שני כדורים נוספים שפגעו בו הכריעו אותו. הבן, מנחם, נפגע מהירי בתחילת התקרית ומת מיד, אבל אביב, שהיה פצוע ומטושטש לא ידע זאת והובא אל המושבה במצב קשה, ושם, על ערש דווי, הספיק לומר "אבל את מנחם הצלתי!" ומת גם הוא.
שלושה חודשים אחר כך ילדה רבקה בן נוסף שנקרא על שם אביו ואחיו, חיים-מנחם גרבובסקי. רבקה המשיכה להחזיק את המשק במשמר הירדן ולפרנס את ארבעת ילדיה, כשכולם נושאים בנטל. חיים-מנחם גרבובסקי, שסיפר את סיפור המשפחה, נשלח לרעות את הפרות בשדות המושבה כשהיה רק בן תשע.
במלחמת העצמאות היו הילדים הגדולים מגויסים למאמץ ההגנתי ובחודש יוני 1948 הותקפה המושבה על ידי כוחות סורים כשהאח כרמי בין המגנים, והחתן, נתן אדלר (בעלה של הבת ציפורה) מפקד על הכוחות המושבה. הקרב ניטש שלושה ימים ורבקה התעקשה שלא התפנות עם שאר הנשים והילדים ונשארה במושבה לסייע למגנים. ביום האחרון לקרב כבשו הסורים את המושבה כשכרמי, שהתעקש לא להיכנע, תפס עמדה מולם וקצר בהם בעזרת מקלע עד שנפגע ונהרג. רבקה גרבובסקי נתפסה עם שאר המגנים ששרדו את הקרב ונלקחה בשבי הסורי. בכלא שימשה כאמא לשאר השבויים, עמדה בפני שלטונות הכלא בדרישות לתנאי חיים הולמים לשבויים ושילמה על עקשנותה ונחישותה בענויים קשים ובשהיות ארוכות בצינוק.
בשובם של השבויים מסוריה לאחר 11 חודשי שבי, עברה רבקה לגור בבית של בתה ציפורה בנתניה. ניצולי משמר הירדן לא קבלו כל סיוע והמושבה מעולם לא שוקמה. רבקה עצמה עבדה כל חיה, בתחילה בחינוך ואחר כך בעבודות ניקיון.
מנת היסורים של רבקה לא תמה. בנה אהרון נפטר מהתקף אפנדיציט ונכד, כרמי, שנקרא על שם דודו שנפל בהגנה על משמר הירדן, נהרג במלחמת יום הכיפורים.
סיפור עצוב על אהבת הארץ והקרבה ללא קץ של משפחת חלוצים לדורותיה.