מדובר ב"שיר הרכבת" שרובכם מכירים רק את הפזמון שלו "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת".
איך זה קשור לאירוטיקה? הנה בית אחד לדוגמא:
"רַק כֻּתַּנְתִּי לִבְשָׂרִי
דַּלְתִּי לוֹ פָּתַחְתִּי
חִישׁ לָטַף אֶת צַוָּארִי
וַיִּצְנַח עַל מִטָּתִי.
שֶׁהַלַּיְלָה יֶאֱרַךְ,
זֹאת הִיא שְׁאֵלָתִי.
תָּמִיד יִשְׂרֹר אֹפֶל כָּךְ
כָּל עוֹד הוּא בְּמִטָּתִי."
השיר הזה התפרסם על ידי דרורה חבקין ב"ערב שירי רחוב", אבל במקור הוא שיר אידי ואת מקורו חקר ורשם לראשונה אליהו הכהן, והסיפור מופיע במאמר "עשר השנים הראשונות: משירי ירושלים בראשית תקופת המנדט תרעח-תרפ"ח"
אליהו הכהן תוהה מהו הקשר בין "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת" לבין "ומכל הבחורים אותו אני אוהבת"? מבחינת מבחר הרכבות שהיו בארץ בתחילת המאה העשרים, זו בוודאי לא רכבת העמק שמעולם לא ממש טסה ומסלולה לא עבר בין הרים ובין סלעים (אולי בחלק של העליה לכיוון דמשק באפיק הירמוך). זו גם לא הרכבת המדברית שנסעה מיפו לעזה ולקנטרה שבסיני, וגם לא הרכבת שנסעה מלוד לחיפה. אין ספק שמדובר ברכבת מיפו לירושלים!
מסתבר זהו שיר אידי שנכתב בארה"ב על ידי המשורר יוסף רולניק ששמו הוא "לייג איך מיר אין בעט אריין". השיר מושר שם בקצב רומנטי, איטי ומינורי ומספר על נערה השוכבת במיטתה וממתינה לאהובה שצריך להגיע ברכבת. בשיר האידי אין איזכור לרכבת עצמה.
השיר הגיע לארץ ישראל על ידי הגדוד השלושים ותשעה של קלעי המלך, גדוד של מתנדבים יהודים אמריקאים שהגיעו לכאן עם תום מלחמת העולם הראשונה. להלחם פה הם לא הספיקו אבל שהו פה תקופת מה ונהגו להגיע ברכבת לירושלים לנופש ומנוחה. אחד מחיילי הגדוד, שמעון דוד יפה, הוא שתרגם את השיר לעברית והוסיף את הפזמון המתאר את טיסתה של הרכבת בין הרים ובין סלעים. את השיר המתורגם שרו בהתלהבות חיילי הגדודים העבריים לדורותיהם.
גננות ירושלים בתקופת המנדט, שחיפשו נואשות שירי ילדים, אמצו את השיר, ניפו מתוכו את הסיפור האירוטי והותירו רק את הפזמון שמתאר את טיסת הרכבת. הן גם שינו את המקצב והתאימו אותו כך שילהיב את הילדים.
אז הנה לכם כול המלים:
הרכבת
מילים: עממי יידי, יוסף רולניק
תרגום/נוסח עברי: שמעון דוד יפה
לחן: ברטה קלינג
כתיבה: 1907
אֲכַבֶּה לִי אֶת הַנֵּר
אַעַל עַל מִשְׁכָּבִי.
עוֹד מְעַט, עוֹד מִזְעֵיר,
יָבוֹא בְּחִיר לְבָבִי.
בֵּין הָרִים וּבֵין סְלָעִים
טָס הוּא בָּרַכֶּבֶת
וּמִכָּל הַבַּחוּרִים אוֹתוֹ
אֲנִי אוֹהֶבֶת.
דֹּם נִצָּב הוּא בַּחַלּוֹן
יַשְׁקִיף אֶל מְעוֹנִי,
קוֹל מַשְׁמִיעַ פַּעֲמוֹן
הֶאָח, מָה רַב שְׂשׂוֹנִי!
קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק עַכְשָׁו
פִּתְחִי לִי יָפָתִי.
חֶרֶשׁ דּוֹבְבוֹת שְׂפָתָיו:
יוֹנָתִי, תַּמָּתִי.
רַק כֻּתַּנְתִּי לִבְשָׂרִי
דַּלְתִּי לוֹ פָּתַחְתִּי
חִישׁ לָטַף אֶת צַוָּארִי
וַיִּצְנַח עַל מִטָּתִי.
שֶׁהַלַּיְלָה יֶאֱרַךְ,
זֹאת הִיא שְׁאֵלָתִי.
תָּמִיד יִשְׂרֹר אֹפֶל כָּךְ
כָּל עוֹד הוּא בְּמִטָּתִי.
כִּי בֵּין הָרִים וּבֵין סְלָעִים
טָס הוּא בָּרַכֶּבֶת
וּמִכָּל הַבַּחוּרִים אוֹתוֹ
אֲנִי אוֹהֶבֶת!