בבית הקברות של זכרון יעקב טמונים אנשי העליה הראשונה, ועל מצבותיהם כתובות לא פעם שורות ובהן רמזים על סיפורי חיים מרתקים. הפעם אני רוצה לספר לכם על חלוץ העליה הראשונה, פרץ הרצנשטיין שנולד ברוסיה בשנת תרל"א (1871) והלך לעולמו בגיל בשנת תרס"ט (1909) בגיל 38.
על מצבתו של פרץ הרצנשטיין חקוקות השורות:
"פה נקבר איש מדות בדמי ימיו
מרובה ביסורים רוב שניו
בן נאמן לארצו ועמו
היה עד אחרון יומו
לבניו אחריו צוה במרץ
נא אל תעזבו את הארץ"
סיפורו של פרץ הרצנשטיין מלמד על חיי החלוצים בסוף המאה ה-19. הרצנשטיין, שהיה חובב ציון, עלה לארץ באמצע שנות השמונים של המאה התשע עשרה והתיישב במושבה בת שלמה.
בדוגלו ברעיונות של עבודה עברית בארץ ישראל, התאכזב מאוד הרצנשטיין כשהתברר לו שהאיכרים היהודים אינם עובדים את האדמה בעצמם ורוב העבודה החקלאית מתבצעת על ידי פועלים ערבים שכירים. האיכרים היהודים הפכו להיות "אפנדים", בעלי בתים, המנהלים את המשקים מבלי לעבוד עבודה גופנית.
הרצנשטיין יצא בקריאה ליהודים לחדול מהעסקת ערבים, וכשנסע לגייס כסף מהברון רוטשילד הוא ניסה לשכנע את הברון לפעול במרץ להפסקת התופעה ולחייב את האיכרים לעבוד את האדמה בעצמם.
הפועלים הערבים ששמעו על פעולותיו של הרצנשטיין וחששו לכריתת מטה לחמם, התנפלו עליו יום אחד והפליאו בו את מכותיהם. הרצנשטיין שהיה ממילא תשוש ממחלת הקדחת שפגעה כמעט בכל החלוצים, נפל פצוע ודואב למשכב תוך זמן קצר היה ברור שהוא גוסס.
על ערש דווי הוא זימן את אשתו וילדיו והשביע את אשתו לבל תעזוב לעולם את ארץ ישראל. הוא אף זימן עו"ד והפקיד בידיו את כספו ורכושו, מינה אותו אפוטרופוס, וציווה להפריש מהרכוש מעט כסף בכל חודש לקיומם של אשתו וילדיו, זאת בתנאי שישארו לחיות בארץ ישראל. הוא הורה לעו"ד שאם אשתו תעזוב את הארץ הוא מצווה את שארית כספו כתרומה למפעל ההתיישבות בארץ.
לאחר מותו של פרץ הרצנשטיין חלתה אשתו ומצבה הכלכלי התדרדר מאוד והיא וילדיה הגיעו עד פת לחם. אחיה שחי בארה"ב הזמינה לעבור לחיות אתו אבל היא סרבה בטענה כי נדרה נדר לבעלה שלא תעזוב את ארץ ישראל.
אנשי המושבה שראו את מצבה הקשה רחמו עליה ולקחו אותה לירושלים לרב קוק שנעתר להם והתיר את נדרה, וכך היא עזבה את הארץ עם ילדיה והגרה לארה"ב.
לימים עלו חלק מצאצאיו של פרץ הרצנשטיין לארץ והתיישבו במקומות שונים בה.