וכך סיפר יעקב מלמד ז"ל:
זה היה בקיץ 1948, ועמק הירדן היה בלי שום תחרות המקום הנורא מכולם. זהו עמק הבכא האמיתי: גיא צלמוות של קרבות ולוויות. מאז תחילת המלחמה איבדה קבוצת כינרת 14 מחבריה, חלקם הגדול בקושי בני 17 שנלחמו ומתו בסג'רה, בצמח ובפאתי העמק. הקיבוץ שומם. הנשים והילדים הוברחו לחיפה ובמשק מתארגנת תוכנית מצדה. מי שיישיר מבט אל הרמה יראה עליה נחילי טנקים ומי שיביט במורדותיה יראה שריפות.
נהוג לדבר על מלחמת יום הכיפורים כקשה בתולדותינו אבל מי ששרד את תש"ח יודע שהיא הייתה הנוראה מכל. לא רק בגלל כמות המתים העצומה ביחס לגודלה של האוכלוסיה אלא מכיוון שהייתה הראשונה – שלוש שנים אחרי השואה כשלאזרחי הארץ לא הייתה שום מלחמה אחרת להשוואה שתעניק להם פרופורציות וחוסן. איך הסביר לי פעם סבא שלי: כל תושבי הארץ באמת היו בטוחים שזהו עניין של זמן עד שגם כאן תהיה הכחדה. על רקע התפיסה הזאת אפשר להבין מדוע הבריחו החברים את הנשים והילדים ותכננו להצית את עצמם בביתם כשיגיעו הסורים.
בסוף הקיץ הזה כנרת ריקה כמעט לגמרי. מעטים נשארו בה כדי לקבור את ההרוגים היומיים. נעמי שמר היא בת 18 בזמן הזה ושמה עדיין נעמי ספיר. היא בתו של מאיר ספיר – אחד המזכירים המיתולוגים שלנו ואדם שעד היום מתגעגעים אליו בכנרת. מאיר כשמו כן הוא – אדם מאיר ומואר. חם לב וקר רוח. זהו עוד יום שחור ונורא ושניהם חוזרים מלוויה נוספת. הפעם של בן כתה של שמר. רק מי שגדל בתקופה ההיא בקיבוצים יודע מה משמעות המוות של בן כתה. כשאתה גדל עם ילד מגיל אפס, ישן איתו באותו חדר וצמוד אליו בכל שעות היום האחרות אז הוא אחיך. לשמר מתו כל האחים בתוך חצי שנה: גור מאירוב, זמיר דהאן, דן כינרתי... אין דרך לקום מזה. אפילו למי שגילה 18 וכל החיים לפניה (והיא אכן תספר אחר כך שמותם הנורא הלך איתה לכל ימי חייה).