עוד יש מפרש לבן באופק - הסיפור המלא


כיצד כתבה נעמי שמר את "לו יהי"? הכוונה היא לא לסיפור שרבים מכירים על איך שניסתה לכתוב מילים ל-LET IT BE ובסופו של דבר החליטה להקדיש להן לחן מקורי משלה אלא בסיפור אחר שהגיע מכינרת מיעקב מלמד ז"ל ומתייחס לטקסט עצמו ובעיקר לשורת הפתיחה שלו שהיא אחת השורות היפות ביותר של הזמר העברי.
(כפי שפרסם Giora Yahalom בפייסבוק)

עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד

וכך סיפר יעקב מלמד ז"ל:
 
זה היה בקיץ 1948, ועמק הירדן היה בלי שום תחרות המקום הנורא מכולם. זהו עמק הבכא האמיתי: גיא צלמוות של קרבות ולוויות. מאז תחילת המלחמה איבדה קבוצת כינרת 14 מחבריה, חלקם הגדול בקושי בני 17 שנלחמו ומתו בסג'רה, בצמח ובפאתי העמק. הקיבוץ שומם. הנשים והילדים הוברחו לחיפה ובמשק מתארגנת תוכנית מצדה. מי שיישיר מבט אל הרמה יראה עליה נחילי טנקים ומי שיביט במורדותיה יראה שריפות. נהוג לדבר על מלחמת יום הכיפורים כקשה בתולדותינו אבל מי ששרד את תש"ח יודע שהיא הייתה הנוראה מכל. לא רק בגלל כמות המתים העצומה ביחס לגודלה של האוכלוסיה אלא מכיוון שהייתה הראשונה – שלוש שנים אחרי השואה כשלאזרחי הארץ לא הייתה שום מלחמה אחרת להשוואה שתעניק להם פרופורציות וחוסן. איך הסביר לי פעם סבא שלי: כל תושבי הארץ באמת היו בטוחים שזהו עניין של זמן עד שגם כאן תהיה הכחדה. על רקע התפיסה הזאת אפשר להבין מדוע הבריחו החברים את הנשים והילדים ותכננו להצית את עצמם בביתם כשיגיעו הסורים.

בסוף הקיץ הזה כינרת ריקה כמעט לגמרי. מעטים נשארו בה כדי לקבור את ההרוגים היומיים. נעמי שמר היא בת 18 בזמן הזה ושמה עדיין נעמי ספיר. היא בתו של מאיר ספיר – אחד המזכירים המיתולוגים שלנו ואדם שעד היום מתגעגעים אליו בכינרת. מאיר כשמו כן הוא – אדם מאיר ומואר. חם לב וקר רוח. הייתם רוצים בו כראש ממשלה בעת הזו. תאמינו לי. זהו עוד יום שחור ונורא ושניהם חוזרים מלוויה נוספת. הפעם של בן כתה של שמר. רק מי שגדל בתקופה ההיא בקיבוצים יודע מה משמעות המוות של בן כתה. כשאתה גדל עם ילד מגיל אפס, ישן איתו באותו חדר וצמוד אליו בכל שעות היום האחרות אז הוא אחיך. לשמר מתו כל האחים בתוך חצי שנה: גור מאירוב, זמיר דהאן, דן כינרתי... אין דרך לקום מזה. אפילו למי שבת 18 וכל החיים לפניה (והיא אכן תספר אחר כך שמותם הנורא הלך איתה לכל ימי חייה).
נעמי ומאיר עולים מהחלקה הצבאית הטריה את כל הדרך אל הכרך (ההוא משירה של רחל שבחורף ירבו בו פרחים אבל בחום הנורא של הקיץ הזה הוא מקום הביל ומבחיל) ושם בקצה בית הקברות ניבטת מולם הכינרת ומעליה הרי הגולן העשנים. שניהם מביטים בנוף האפוקוליפטי והבת אוזרת אומץ ושואלת את אביה את השאלה המפחידה מכולן – זו שאסור לשאול מפני שהיא תמוטט את שארית קור הרוח שעוד נשארה כדי לשרוד: האם הוא חושב שהם עומדים למות בקרוב. "הם" – הכוונה היא למשק, לעמק ובסופו של דבר למדינה כולה. מאיר ספיר מביט אל האגם ושם שטה עדיין סירת מפרש קטנה של אחד מדייגי טבריה - כתם לבן בים הכחול על רקע ענני מלחמה שחורים וכבדים. "כל עוד הדייג הזה יוצא כל בוקר עם הסירה שלו למרות המלחמה, אנחנו נחיה" הוא אומר לה. היא לא מבינה לגמרי מאין הוא שואב את הביטחון שלו אבל מספר חודשים אחר כך מתברר שהוא צדק. הדייג נשאר, המלחמה נגמרה ונעמי ספיר נסעה לתל אביב והפכה לנעמי שמר.

עשרים וחמש שנים אחר כך וסוף העולם מגיע שוב. שר הביטחון אמר זאת בקיריה. חורבן בית שלישי. זהו היום השלישי או הרביעי למלחמת יום הכיפורים ושמר מנסה לתרגם בביתה את לנון ומקרתני. היא אמורה להגיע לאולפני רשות השידור ברחוב דה וינצ'י לערב אמנים משודר בחי שנועד – למה בדיוק? לרומם את רוח העם? שמר לא כתבה אף פעם שירים כדי לרומם את רוח העם. העם להפתעתה רומם את עצמו בעזרת היצירות האישיות ביותר שכתבה ("על כל אלה״, חבלי משיח"). שמר עושה מה שאמן גדול צריך לעשות: היא כותבת לעצמה ועל עצמה. הגדולה שלה היא שמבלי משים היא תמיד לוכדת את רוח התקופה ואת קולו של הקולקטיב. היא יושבת ליד הפסנתר בדממת הסלון ובתוך השקט הזה היא שומעת את המשפט שניטע בה לפני 25 שנה אודות סירת המפרש ההיא. היא כותבת את השורה הראשונה של השיר שלה כמו מתוך סיאנס: יפה, פשוטה וברורה, בעלת מקצב מושלם ומנוסחת ממש בקצב הכתבה.

עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד

את שאר השיר היא רושמת בשעה ואת הלחן המופלא היא כותבת בחצי שעה נוספת בזמן שהיא יושבת במונית ליד האולפנים, יודעת שמחכים לה ושהשידור החי כבר החל. "גאון" הוא סופרלטיב שמשתמשים בו על ימין ועל שמאל אבל היא באמת הייתה גאונה. שיר כזה ולחן כזה תוך כדי נסיעה קצרה מרמת אביב לקריה.

מאז שמעתי את הסיפור הזה השורה הזו מלווה אותי כמוטו. במיוחד בחצי השנה האחרונה. אני לא חושב שאנחנו בעיצומו של חורבן בית כמו ב-73' ובטח שלא כמו ב-48' אבל הכל בהחלט סדוק וגם כעת יש כאן החרבה ברורה. הדבר היחיד שנשאר לי לעשות הוא לחפש בזמן הזה את הסירה ואת המפרש. עם השנים גיליתי שתמיד ישנו אחד ומכיוון שמדובר במפרש לבן הוא תמיד בולט, במיוחד על רקע שחור. העבודה היא מפרש, הבית הוא מפרש, הגינה מתחת לבית היא מפרש. כל עוד תתבוננו בסירות האחרות, תוכלו להאחז בידיעה שהענן השחור יתפוגג בסוף ושגם המלחמה הזאת, כמו שתי המלחמות האחרות תסתיים בסופו של דבר. החוכמה היא להשאר בסירה שלכם בזמן הזה. גם כשיש מי שמנסה להפיל את כולנו למים.

לפרטים ויצירת קשר

איתי פלאות: 052-2971119

כל הזכויות שמורות לד"ר איתי פלאות, מרכז תרבות ידע ופנאי © שירה בציבור
ד''ר איתי פלאות | itai@plaot.com | 04-9533736 | 052-2971119

Tivonet