העין האנושית בנויה ככדור. האור חודר דרך האישון (Pupil), עובר את העדשה (Lens) האחראית למיקוד התמונה (Focus) והתמונה עצמה מושלכת על המשטח האחורי-פנימי של העין, הרשתית (Retina). הרשתית בנויה כמשטח של 130 מליון תאים הרגישים לאור. בכל תא כזה הנחשף לאור, מתרחש מיד תהליך כימי הגורם לאות לעבור דרך עצב הראיה (Optic nerve) אל המוח. המוח הקולט את התמונה עוסק בניתוחה.
עד כאן הפרטים ידועים לכל אדם עם השכלה כללית מינימאלית. אבל, עובדה שלרוב לא שמים לב אליה היא, שהעין קולטת את התמונה על גבי מסך שטוח (הרשתית) המאפשר קליטה של תמונה דו-מימדית בלבד. אם כך, כיצד אנו חווים מראה תלת-מימדי? כיצד אנו חשים בעומק? מסתבר שזהו תפקידו של המוח, שבעזרת רמזים שונים ב"תמונה" מצליח להעביר לנו תחושה תלת-מימדית.
ניקח לדוגמא את הציור שמימין. מי נראה יותר גדול, הרודף או הנרדף? לרוב נראה הרודף גדול יותר. מדידה פשוטה תגלה כי שתי הדמויות זהות בגודלן. בציור נוצרת תחושת עומק המתקבלת כתוצאה מקווי האורך של ה"מנהרה" המתכנסים לנקודה דמיונית.
תופעה זו נקראת פרספקטיבה והיא תופעה טבעית לגמרי דוגמת פסי רכבת שאם נביט בהם נדמה כאילו הם הולכים ונעשים צרים במרחק. המוח החש בקווים כאלה מתרגם אותם מיד לחוויה תלת מימדית, ואז, באופן בלתי מודע, המוח מניח שאם שתי הדמויות נקלטות בגודל שווה על הרשתית, אבל אחת מהן רחוקה יותר, כי אז הרחוקה חייבת להיות גם גדולה יותר. באופן כזה נוצר ה"תעתוע" שבו אנו מקבלי תחושה שהדמות של הרודף גדולה יותר מזו של הנרדף.
פרספקטיבה היא רק רמז אחד מרבים המאפשר למוח לקלוט תמונה דו מימדית ולהעניק לנו חווייה תלת-מימדית.