מלים:  דודו ברק

השיר מספר על אהבתו של איתמר בן אב"י (בנו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית) ללאה אבושדיד.

סיפור מרגש על איתמר הוא סיפור אהבתו ללאה אבושדיד, בת למשפחה עשירה ומיוחסת יוצאת מרוקו בירושלים, שאותה פגש כשהיה בן 26. הוא התאהב בה ממבט ראשון. לאה הייתה אז בת 16, ולמרות שהתאהבה בו, לא העזה להמרות את פי אמה, שהתנגדה לנישואים בין השניים.

הסיבה להתנגדות לשידוך הייתה בעיקר בגלל מוצאו של בן-אב"י, שהיה אשכנזי ממשפחה ענייה ולא ספרדי טהור, ובגלל אופיו הסוער. היישוב הקטן בארץ עקב בדריכות אחר סיפור האהבה, שהתנהל כמעט בפומבי באמצעות שירי אהבה לוהטים שפרסם איתמר ללאה מעל דפי עיתונו "האור". את השירים הכתובים בעברית יפהפייה הקדיש לאהובתו, המכונה בשיריו בשם "אלה" (שיכול אותיות שמה) או "אלילתי". שירי האהבה גרמו למשפחתה מבוכה רבה והם אסרו על בתם להיפגש עמו.

אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו בין היתר המילים "מאז אהבתיה ולבי כאוב, לא יזוז האקדח ממולי, בין ספרי רוחי, על שולחני האהוב, נושם הוא המוות כבר לי. כי נמאס לי הכול - אפילו יפתי, אשר בחרה כך לחיות בלעדי, חכי נא עוד רגע אוי את יפתי, עוד רגע רק ותבכי לבלי די". השיר שעורר סערה רבה בקרב יושבי ירושלים, הביא לראשונה את אביו של איתמר, אליעזר בן יהודה, להתערב במתרחש. הוא פנה בבהילות לרעהו אלברט ענתבי, שהיה מקורב למשפחת אבושדיד, ובהתערבותו נאותה האם "לקבל את גזר הדין" ולאפשר לבתה להינשא לבחיר לבה. גם אז נאלץ איתמר להמתין כמעט שנתיים, עד שהתנאים נחתמו, ובהם סעיפים תמוהים כמו חובתו של איתמר לשעבד את כל משכורתו לאשתו הטריה, וכן להתחייב כי אם תיפרד מעליו - ישלם לה כפל נדוניה, שאותה כלל לא קיבל.

לזוג נולדו שתי בנות, ביניהן דרורה בן אב"י, שהייתה עובדת בכירה ב"קול ישראל" ואשתו של קריין קול ישראל משה חובב, שנודע בהקפדתו על שימוש בעברית התקנית. בנם, גיל חובב, הוא עיתונאי ומגיש תכניות בישול.