אהבתה של תרזה די מון

אהבתה של תרזה די-מון הוא השיר התשיעי מתוך מחזור של 12 סונטות בשם זה שכתבה לאה גולדברג. בהקדמה לשירים כותבת גולדברג: "תרזה די-מון היתה אישה מן האצולה הצרפתית, שחיתה בסוף המאה הט"ז בסביבות אביניון שבפרובאנס. בהיותה בת ארבעים בערך התאהבה באיטלקי צעיר, ששימש מחנך לבניה, והקדישה לו כארבעים ואחת סונטות. כאשר עזב האיטלקי הצעיר את ביתה, שרפה את כל שיריה והיא עצמה פרשה למנזר. זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפני בני דורה"

גולדברג סיפרה שהיא כתבה את המחזור כמחווה לאותם שירים אבודים ונשכחים. לאחר מותה, כשהתפרסמו יומניה האישיים, הסתבר מהם שלא היה ולא נברא. גולדברג מספרת שם על שיחה שהיתה לה עם חברה קרובה, בה היא התוודתה בפניה שתרזה די-מון היא פרי דמיונה, ושהשירים נכתבו למעשה לגבר צעיר בו היתה מאוהבת נואשות (אם אינני טועה מדובר היה בסטודנט שלה).

השירים, כאמור, בנויים כסונטות, כאשר בתוך כל שיר יש התפתחות פנימית בהתאם למבנה הקלאסי של הסונטה. המחזור כולו הוא סימטרי, כאשר חציו הראשון עוסק בכאב האהבה הנכזבת וחציו השני בהשלמה עם האהבה הבלתי אפשרית. השיר הזה, כאמור, שייך לחלק השני.