|
את השיר "אני נושא עמי" כתב המשורר יעקב אורלנד כשהיה כבן 20 שנה בלבד והוא פורסם בספר הראשון של שיריו בשנת 1939. השיר טומן בחובו ומשדר עצב עמוק וצער נורא, שכדי להבינו אספר לכם על טראומת ילדות של המשורר.
בערב פסח 1919 התחולל טבח נורא בבית הכנסת בעיירה טטייב. זה היה חלק מגל של פוגרומים שהתחוללו אז בהם נטבחו כמאתיים אלף יהודים.
יעקב אורלנד, שהיה אז ילד בן 5 שנים, הסתתר מפני הפורעים בפח אשפה בחצר בית הכנסת וצפה בבעתה כיצד הפורעים רוצחים את אנשי הקהילה ואת משפחתו שלו בעריפת ראשים, נעיצת קלשונים ומכות גרזן.
הילד הקטן ניצל מפגיעה בזכות המחסה שמצא, אבל זוועות הלילה ההוא נשארו חרוטים בנשמתו במשך כל חייו.
השיר הולחן על ידי דוד זהבי בשנת 1951 והושר על ידי זמרים שונים שהבולטת ביניהם היתה השחקנית חנה רובינא. השיר לא הוקלט ולכן נשכח במהלך השנים עד שבשנת 1978 גילה אותו שלמה ארצי ואף ביצע והקליט אותו, ומאז הפך השיר לאחד מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי.
"השיר כולו עוסק ברצון המשורר לשכוח את הטראומה שחווה. אורלנד מעביר את המסר תוך שימוש באמצעים שונים, כגון חזרה. בכל אחד מארבעת בתי השיר יש שתי שורות שנפתחות בצורה זהה. לדוגמה, בבית א': "הלוא אמרת אליי..."; בבית ד': "בחלומות ההם...". חזרה זו יוצרת מעין אפקט של מנטרה, המזכיר אדם שחוזר על דבריו שוב ושוב כדי להרגיע את עצמו ולמנוע ממחשבות לא רצויות להשתלט עליו.
בעולמו העצוב, שבו אין נחמה או סיבה לחייך, מבקש אורלנד מהנמענת להסיח את דעתו בעזרת טיול בחוצות, ישיבה על ספסל וכדומה. כל אלה עוזרים לו להשיג את מבוקשו: "בחלומות ההם נרדים את עברנו". הוא רוצה להדחיק את העבר, להרדים אותו, להופכו לדבר לא-מודע, כמו חלום, לפחות באופן זמני: "עד שיום אחד, גבוה ומוכר / ייפול שוב בנשיקות על צווארינו".
תודה מיוחדת לזוהר לכטנשטיין שהפנה את תשומת ליבי לסיפורו של השיר
עוד סיפורים על שירים במסגרת ערבי שירה בציבור, הרצאות מזומרות וטיולים מזמרים בהנחיית ד"ר איתי פלאות
|