|
יֵשׁ לָנוּ תַּיִשׁ,
לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן,
לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,
וְזָנָב לוֹ קָטָן.
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
מה יש לו לתיש עם מקל? מה עניין זנב קטן וסרגל?
ההסבר פשוט. את השיר המקורי כתב יצחק אלטרמן. השם מצלצל מוכר? אין פלא, הוא אביו של נתן אלתרמן (נתן עיברת את שמו מאלטרמן לאלתרמן... לא יודע למה..). יצחק אלתרמן היה מורה בגולה ואחרי שעלה לפלשתינא א"י היה איש חינוך ואף כיהן כראש מחלקת החינוך בעיריית תל אביב.
את השיר המקורי חיבר אלטרמן כשיר ללימוד עברית:
יֵשׁ לָנוּ תַּיִשׁ,
לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן,
לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,
וְזָנָב לוֹ קָטָן.
יֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם –
קַרְנַיִם לִנְגֹּחַ;
יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם
לִבְעֹט וְלִבְרֹחַ.
אֵין מַזִּיק כָּמוֹהוּ;
לֹא יָנוּם, לֹא יִישַׁן;
בְּעֵדֶר הַצֹּאן הוּא
גַּם רֹאשׁ וְגַם רִאשׁוֹן.
יֵשׁ עֵז לוֹ – זוּגָתוֹ,
הִיא טִפְּשָׁה וּסְכָלָה;
אַךְ חָלָב הִיא נוֹתְנָה
כָּל יוֹם קַנְקַן מָלֵא.
לַתַּיִשׁ, לָעֵז
בֵּן קָטָן – גְּדִי.
יָפֶה הוּא וְחָבִיב,
אוֹתוֹ אוֹהֵב אֲנִי.
אז איך נכנסו לכאן המקל והסרגל?
בשנות ה-30 באחד מסמינרי המורים הותיקים ערכו מסיבת פורים, ובמסכת הכינו פארודיה על כיתה בחיידר שאותה מלמד רב. הם חיברו מלים חדשות לבית של "יש לנו תיש" והוסיפו פזמון כדלקמן:
יֵשׁ לָנוּ רַבִּי,
לָרַבִּי יֵשׁ זָקָן,
וְלוֹ הַרְבֵּה תַּלְמִידִים,
וְהוּא מַכֶּה אוֹתָם.
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
כך התחברו בגני הילדים הבית הראשון של השיר כפי שנכתב על ידי יצחק אלטרמן עם הפזמון שצורף לשיר בסמינר המורים:
יֵשׁ לָנוּ תַּיִשׁ,
לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן,
לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,
ולוֹ זָנָב קָטָן.
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
זהו, עד כאן סיפור על התיש לפורים.
עוד סיפורי שירים בערבי זמר וגם במסגרת טיולים מזמרים שעורך ד"ר איתי פלאות
כמו כן באתר סיפורו של שיר
|